סיפורים כאמצעי לחינוך לשלום: דיאלוג בין-תרבותי בדרום תאילנד

תקציר:

מאמר זה מתייחס למחקר השטח שלי משנת 2009 שהתמקד בשימוש בסיפורי שלום כמדיום ללמידה טרנספורמטיבית של חינוך לשלום. המחקר נועד לקדם פיוס חברתי ודיאלוג בין-תרבותי בין בני נוער של תאילנדים-בודהיסטים ומלזים-מוסלמים בסכסוך האתני-דתי תוך-מדינתי המתמשך בדרום תאילנד. Senhi (2002) טוען שסיפור סיפורים הוא מכשיר לסוציאליזציה וחינוך. זה נתפס כמפתח לשינוי קונפליקט ובניית שלום על ידי הנעת אנשים לעבור טרנספורמציה עצמית. המחקר שלי התבסס על מסגרות תיאורטיות של חינוך לשלום וטרנספורמציה בקונפליקט המבקשות לקדם מעורבות בונה בשלום באמצעות גישות לא אלימות המתייחסות לנושאים מרכזיים והגברת ההבנה, השוויון והכבוד במערכות יחסים (Lederach, 2003). באמצעות ראיונות ומפגשי קבוצות מיקוד, כמו גם סדנאות אמנות עם בני נוער של צדדים מתנגשים, מחקר המקרה מדגים שניתן לנצל חינוך לשלום באמצעות סיפור סיפורים ככלי לספר אמת נרטיבית, שמטרתה לשקם מערכות יחסים בין אישיות, לרפא טראומה חוויות וקידום דו קיום חברתי. שיטה זו יכולה לטפח דיאלוג בין-תרבותי ובין-דתי. יתרה מכך היא יכולה לתרום לפיתוח תרבות של שלום, שבה ניתן לפרש את התרגול של סיפור סיפורי שלום עם חבר מקבוצת 'האחר' כרצון להכריז על הקולות והרגשות ה"בלתי נשמעים" שיש לחלוק עם אַחֵר'. זה מתחבר לתרגול של הקשבה פעילה כדי להתגבר על דעות קדומות, המוביל לתהליך הלמידה הטרנספורמטיבי. באמצעות שימוש בסיפורי סיפור, ניתנו למשתתפים במחקר הזדמנויות לחלוק את חוויותיהם, לאשר זה את זה ולהפנים אפשרויות חדשות לביטוי ולעבודה באמצעות מחשבות ורגשות מודעים ומודחקים יחד. התהליך תרם לפוטנציאל של המשתתפים להפוך תרבות של אלימות לתרבות של שלום. אפשר, אם כן, לראות בסיפורי שלום מנגנון לשינוי קונפליקטים וחינוך לשלום, כמו גם כמעשה אמנות שעלול להוביל לשינוי חברתי לא אלים בחברה המחולקת על פי קווים אתנו-דתיים.